אני רק לוי - דת עם שיר לפרשת נשא
הלווים אמנם, הוקדשו לתפקידם בטקס רב רושם, המתואר בפרשה הבאה[ ואשר מדמה את הלווים לקרבן אשר מביאים בני ישראל למקדש: ”וְהִקְרַבְתָּ אֶתהַלְוִיִּם לִפְנֵי ה’. וְסָמְכוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל אֶתיְדֵיהֶם עַלהַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶתהַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶתעֲבֹדַת ה’...
מי זוכר בכלל מי היה הסגן של בר כוכבא?
איך קראו לנושא כליו של שאול במלחמתו בגלבוע?
מי דרך שני על הירח אחרי ניל ארמסטרונג?
מי הגיעלמקום השני בריצת מאה מטר אחרי קרל לואיס?
וכך כולנו יודעים על המקום הראשון, המנהיג המוביל, המנצח, ולעומתו פעמים רבות, הכינור השני, ה’סמך’ בלשון הצבאית, איננו מוכר, ולא זוכה לשבחים ולהערכה – אף שבחלק מהמקרים דווקא הוא זה שעמד מאחורי הקלעים, עודד ותמך וסייע ועזר. פרשת נשא, הפותחת בהמשך ישיר של סוף הפרשה הקודמת, בתפקידי משפחות הלווים, היא הזדמנות נאותה להתבונן על מעמד הלויים, הכינורות השניים שבעם ישראל ותפקידם. זאת בשונה מן הכהנים, שלהם תפקיד חשוב ומרכזי בעבודת המקדש, הקרבת הקרבנות, ברכת הכהנים המופיעה בפרשתנו, עסקי הלכה מגוונים מטומאת הצרעת ועד ענייני ערכים והקדשות. והתורה מקדישה לכך פרשיות שלמות ומפורטות.
הלווים אמנם, הוקדשו לתפקידם בטקס רב רושם, המתואר בפרשה הבאה[ ואשר מדמה את הלווים לקרבן אשר מביאים בני ישראל למקדש: "וְהִקְרַבְתָּ אֶתהַלְוִיִּם לִפְנֵי ה’. וְסָמְכוּ בְנֵייִשְׂרָאֵל אֶתיְדֵיהֶם עַלהַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶתהַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶתעֲבֹדַת ה’... ". טקסי הסמיכה והתנופה של הלויים עצמם, משל היו כבשים או פרים [מדובר ב-22 אלפי אנשים], הופכים אותם לכלי שרת של העם כולו בבית המקדש. כפי שמנסחת התורה: לַעֲבֹד אֶתעֲבֹדַת בְּנֵייִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַלבְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ובמקום אחר: "וְשָׁמְרוּ אֶתכָּלכְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶתמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." ומדובר לכאורה על תפקיד משמעותי ורב אחריות בכל התחומים של עבודת המקדש.
זהו זמר עממי,
אספר בו על עצמי,
הסיפור עצוב כזה,
שנצבט לי החזה,
כי כל חיי עוברים להם,
ויום ליום שווה,
ולא יוצא ממני כלום,
אני רק מלווה.
ואולם בפועל, מסתבר שתפקידי הלויים סבבו אך ורק בהיקף החיצוני של המקדש, ולא נגעו לעבודה עצמה. התורה חוזרת בפרשות שלנו כמה פעמים על כך שהלויים שומרים את משמרת הקודש. בפועל זה התבטא בעמידה על שערי המקדש, כדי לוודא שזרים, שאינם כהנים או לווים, לא יכנסו לאזורים קדושיםשאינם רשאים להיכנס אליהם. טמאים יורחקו מן הקודש, וכן הלאה. תפקיד נוסף של הלויים, הוא פרוק ובניית המשכן, וכאמור בפתיחת פרשתנו, גם נשיאת הכלים וחלקי המשכן השונים: הנה עבודת משפחת בני גרשון, אחת משלוש המשפחות של הלווים: "וְנָשְׂאוּ אֶתיְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶתאֹהֶל מוֹעֵד... וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶתמָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר... וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶתכָּלכְּלֵי עֲבֹדָתָם". ובהמשך משפחת מררי: "וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם... קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם". בני קהת, למדנו בסוף הפרשה הקודמת, עסקו בנשיאת כלי המשכן. ואכן בסוף פרשתנו נזכר כי העגלות שתרמו הנשיאים – הועברו אל הלויים, כדי שיעזרו בהם בנשיאת חלקי המשכן.
הלווים, אולי כדרשה על שמם, קיבלו תפקיד נלווה במשכן הקודש: הם שומרים בכניסה, מפרקים בונים וסוחבים, מין צוות טכני, שאינו שותף לכאורה לעיקר העניין, להקרבת הקרבנות ולעבודת ה’ עצמה המתקיימת במשכן ובהמשך בבית המקדש. די ברור מקריאת הפסוקים כי אמנם הלויים הוקדשו לה’, אבל הם היו כמו שאומרם היום תף. פה. של הכהנים, ולמעשה שרתו אותם: "הַקְרֵב אֶתמַטֵּה לֵוִי, וְהַעֲמַדְתָּ אֹתו לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ"; "וָאֶתְּנָה אֶתהַלְוִיִּםנְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו." עד היום יכולים אנו לראות את הכהנים שעולים לברך את העם מעל גבי הדוכןליד ארון הקודש בקידמת בית הכנסת, ואילו אחיהם הלווים, מסתפקים בנטילת ידיהם של הכהנים, מאורחי הקלעים בירכתי האולם. בהחלט יכולים לשאול-להקשות כלשון הפזמון בשירו של יהורם טהרלב:
מה אני שווה?
אני רק מלווה, אני רק מלווה.
בהמשך התנ"ך, בספרי הנביאיםשל ימי הבית הראשון, כמעט ולא נפגוש מי מבני לוי, או את הלויים כקבוצה, בתפקיד מנהיגותי ציבורי.בשלהי ספר שופטים מופיעים שני סיפורים לא חיוביים, בלשון המעטה: פסל מיכה ופילגש בגבעה. מעניין לציין כי בשני המקרים העלילה נפתחת באדם משבט לוי, אנונימי, אשר נודד בארץ ומחפש סידור כלכלי או משפחתי. בספר שמואל ומלכים נזכרים בהקשרים שונים לויים אשר נושאים ארון ה’, במלחמה עם פלישתים בימי שמואל, כאשר דוד המלך נאלץ לברוח מירושלים במרד אבשלום, ובעת חנוכת בית המקדש בימי שלמה. זה הכל!
לשם השוואה: הכהנים,הם שחצו את מי הירדן והפילו את חומת יריחו, איתם התייעצו המלכים שרצו לצאת לקרב. כהנים שפועלים כמנהיגים: פינחס בתקופת יהושע, עלי הכהן בשילה, אביתר וצדוק בימי דוד, יהוידע הכהן שממליך את יואש, אוריה שבונה מזבח עבור אחז המלך, וחלקיהו הכהן הגדול שמדרבן את המלך יאשיהו לעשות מהפכה רוחנית, והוא ויחד עמו כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה– שותפים לביצוע. וכמובן, הנביאים הגדולים: ’יִרְמְיָהוּ בֶּןחִלְקִיָּהוּ מִןהַכֹּהֲנִים’ומי אם לא, ’יְחֶזְקֵאל בֶּןבּוּזִי הַכֹּהֵן’.
***
זהו זמר עממי,
בו סיפרתי על עצמי. ...
אך אם תתנו גם לי תשואות,
הכל היה שווה.
מפנה של ממש בתפקיד הלווים התרחש בימי שיבת ציון, כך נראה. בכל רשימות העולים בספר עזרא מופיעים הלויים כקבוצה מובחנת בפני עצמה] ובעת חנוכת המזבח, בעלייה של ימי כורש, נאמר: וַיַּעֲמִידוּ אֶתהַלְוִיִּםלְנַצֵּחַ עַלמְלֶאכֶת בֵּית-ה’" ובעת החגיגות: "הַלְוִיִּם בְּנֵיאָסָף בַּמְצִלְתַּיִםלְהַלֵּל אֶתה’". בספר נחמיה מתוארים הלויים כמי שמסבירים לעם בעת הקריאה הציבורית: "וְהַלְוִיִּםמְבִינִים אֶתהָעָם לַתּוֹרָה", וכן ככאלו הנושאים תפילה והודאה לה’ באירועים חגיגים. "וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶתהַלְוִיִּם מִכָּלמְקוֹמֹתָם, לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָםלַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר, מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת".
אף בספר דברי הימים, שהתחבר בימי שיבת ציון, מתוארים שוב ושוב הלויים באופן מודגש ומרכזי. כך נצבעים גם אירועי העבר, בימי הבית הראשון, בצבעים אחרים ממה שהכרנו. כך למשל העלאת דוד את הארון למקדש, שבספר שמואל לא נזכרים בה כלל הלויים, מתוארת בדברי הימים (א, טו) כך: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם, לְהַעֲמִיד אֶתאֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים, בִּכְלֵישִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם, מַשְׁמִיעִים לְהָרִיםבְּקוֹל לְשִׂמְחָה". וכן בעת חנוכת המקדש של שלמה (דה"ב ז): "וְהַכֹּהֲנִים עַלמִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים, וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵישִׁירה’ אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לַה’ כִּילְעוֹלָם חַסְדּוֹ" . לפתע מתהפכים התפקידים ודווקא הכהנים הם העומדים על המשמר, ואילו הלווים מנהלים ביד רמה את החגיגות.
***
הנה הלויים מופיעים שוב,
והפעם על קידמת הבמה בתפקיד מחודש
הם המארגנים את האירועים הגדולים ונושאים תפילה וברכה לה’,
הם האחראים על המוזיקה במקדש בחגיגות ובעת שיגרה,
הם שמלמדים את העם תורה ומדריכים אותו בעבודת ה’.
וכפי שמבאר זאת הרמב"ם בראייה כוללת (סוף הלכות שמיטה ויובל):
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל
מפני שהובדל לעבוד את ה’ ולשרתו,
ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים...
אלא הם חיל ה’, והוא ברוך הוא זיכה להם,
שנאמר "אני חלקך ונחלתך".
אשוב לי בשמחה רבה
להיות המלווה.
***
את השיר ’המלווה’, חיבר יהורם טהרלב, במיוחד עבור שלמה בראבא, הקומיקאי המפורסם (’יאצק’ ועוד), שקיבל בלהקה הצבאית הזדמנות יחידה לשיר סולו עם נגינת אקורדיאון. יאיר רוזנבלום על הלחן. הבאתי הן את הביצוע הקלאסי של להקת פיקוד מרכז, והן ביצוע נדיר של בראבא עצמו, בקטע מאחד תהתוכנות הראשונות של "זהו זה" המיתולוגית משנת 1978.
ענייני הלווים מתפרסים על שלוש הפרשות הראשונות של הספר: במדבר, נשא ובהעלותך. 50 פעם נאמרה המילה לוי או לווים בפרשות אלו.
]בספר יהושע כ"א, נזכרים חלוקת 48 ערים ללווים. דווקא שם נראה שהלויים עסוקים בעצמם ובמשפחותיהם, בלי קשר למשכן ועבודתו – ולא מהווים דמויות של מנהיגות והובלה ציבורית או רוחנית.
[]עזרא (ח’) לא מצא בעולים עמו בני לוי, ועל כן התעכב ועשה חיפוש בסביבה עד שמצא לויים והמשיך במסע ארצה.
מילים: יהורם טהרלב
לחן: יאיר רוזנבלום
זהו זמר עממי,
אספר בו על עצמי,
הסיפור עצוב כזה,
שנצבט לי החזה,
כי כל חיי עוברים להם,
ויום ליום שווה,
ולא יוצא ממני כלום,
אני רק מלווה.
מה אני שווה,
אני רק מלווה.
עם בנות רעי רוקדים,
נצמדים ונפרדים,
ואני כמו מוקיון,
מחבק אקורדיאון,
אני מוסיף לשפוך צלילים,
גם עת האור כבה,
אני איני טועם דבר -
אני רק מלווה.
מה אני שווה,
אני רק מלווה.
הנה פה, הזמרים,
בצלילי נעזרים,
ועם תום ההופעות,
הם זוכים לתשואות,
אבל אני, אם רק אוציא,
אקורד מידי עבה,
הם ידרשו מן הבמאי,
לזרוק את המלווה.
מה אני שווה,
אני רק מלווה.
כן גם לי יש נערה,
ואותה אוהב נורא,
בחצות על סף ביתה,
בתחינה אשאל אותה:
הפעם הן אוכל להיכנס,
כך אקווה,
אז היא צוחקת: תעזוב,
אתה רק מלווה.
מה אני שווה,
אני רק מלווה.
זהו זמר עממי,
בו סיפרתי על עצמי.
הסיפור עצוב כזה,
שנצבט לי החזה.
אך אם תתנו גם לי תשואות,
הכל היה שווה.
אשוב לי בשמחה רבה,
להיות המלווה.
ואשתחווה,
אני המלווה.
