עורי עורי - מַּחֲזֶה אֵימָה – ד”ת עם שיר לפרשת לך-לך
תיאורי האש בברית בין הבתרים, נדרשו בדרך מצמררת לפני עשרים ושלוש שנים, בקשר לרצח רבין שהתבצע במוצאי שבת פרשת לך-לך. אחד השירים שביטא את האימה אליה נחשפנו או-אז, דווקא מהאסונות הפנימיים אותם אנחנו מביאים על עצמנו בפילוג והזנחת הברית הלאומית והחברתית הקושרת ביננו, הוא עורי עור של אביב גפן. בו הוא מבקש מאותה מולדת נצחית מובטחת, שתזכיר לנו את הברית ביננו, שתחזיר למחוזות חיינו את האהבה
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַרה’ אֶלאַבְרָם
בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר: אַלתִּירָא אַבְרָם...
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַלאַבְרָם,
וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה, נֹפֶלֶת עָלָיו.
כן, שני הפסוקים המודגשים שלפנינו מקורם באותה פרשייה מקראית מפורסמת, באותו מחזה עצמו: ברית בין הבתרים. "אל תירא" נאמר לאבינו, והובטחו לו גדולות ונצורות, הביט לשמים וראה את הכוכבים המרהיבים, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: מאיר, זורח, אופטימי, כל כך קיווה בכל מאודו: וְהֶאֱמִן בַּה’ - וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. אך עם רדת החושך,וַעֲלָטָה הָיָה–השתנתה התפאורה לחלוטין, בין פגרי הבהמות המבותרות, תנור העשן ולפיד האש, נותרה רק אימה מצמררת באוויר. לברית ארוכת הדורות והשנים ידוע ידע אברם, יש מחיר, מחיר דמים כבד.
זכורות לי היטב אותן שנים בהם התחלתי ללמד בירושלים, לפני שני עשורים, בבית הספר התיכון אשר בשכונת בית וגן. בכל פעם שהייתי שומע בדרך את יללות האמבולנסים המנסרות ורואה את הפנסים האדומים המהבהבים ברחובות הבירה, ועוד אחד, ועוד אחד, ידעתי בתוכי, עוד פעם זה קרה, עוד זה מבשר וזה בא. ופעם אחת, התרחש הפיגוע בשכונה הצמודה לבית הספר, בקריית היובל. עמדנו, צוות המחנכים והמנהלים, בכניסה לבית הספר וספרנו את התלמידים, אחד אחד. מי שלא הגיע – הרמנו טלפון להורים לוודא, לברר, להרגיע. ברשימת השמות שלי, חסר היה מתנאל, הוא עצמו ענה לנו מהבית, דיבר מבולבל, אמר שלא יבוא היום.לא ידעתי מה היה לו. לבסוף התייצב אחרי כמה שעות – אמא ממש הכריחה אותו לחזור לכיתה, לשיגרה: אחר שמול עיניו ממש, כך תיאר מבועת לתלמידים, אוטובוס שלם התפוצץ ועלה בסערה השמימה! ימים סערתי מהסיפור הזה. כן כך היו אז חיינו: יום יום והסירנות, יום יום והפרצופים הניבטים מדפי העיתון: אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת.
-------
את ברית המילה המופיעה בפרשה כולנו חוגגים בגילה ובצהלה, הילד יהי רענן / בצל שדי יתלונן.[1] אך מה עם ברית בין הבתרים? האם את משמעותה הפשוטה הזועקת מבין הגוילים הנשרפים והאותיות הפורחות אנחנו מקבלים, מפנימים: כעם, כחברה, כיחידים? על מה בדיוק אנו חושבים כשאנו שרים בליל הסדר במנגינה עולצת: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה, וְהִיא שֶׁעָמְדָה, לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַדעָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֵלָא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹרעוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ... ".אז כן חברים, "היא שעמדה" - זו אותה ברית בין-הבתרים ממחזה האימה בפרשתנו, ועוד לפני ההפי-אנד של "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּאמַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"והיציאה ברכוש גדול, היא מבטיחה לנו לא למחות את עקבות יום הפרך וליל קו האש:"יָדֹעַ תֵּדַע כִּיגֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָםאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."בטרם נולדה אומתנו כבר ניתנו לה על מגש של כסף: דם, יזע ודמעות.
***
באותן שנים עצמן, בהן חינכתי בחטיבת הבינייםבהימלפרב, נהגנו לקיים ערבי-כיתה. וכך היה הדבר: מתכנסים בבית-הספר בשש או שבע בערב, התלמידים משחקים כדורגל במגרש עד שמתעייפים, מזמינים פיצה לאכול, יש הפעלה קצרה עם מסר של המחנך (זה אני...) בצידה,ולבסוף מקרינים על מסך ענק אל תוך הלילה: סרט אימה! מה לא עשיתי כדי לשלוט, לשנות ולגוון את תכני הסרטים, דבר לא עזר. כיתה אחר כיתה הם חזרו לאותן קלסיקותמסוייטותשל פרדי קרוגר וחבר מרעיו. עיקרן לא רק במתח ובהתרגשות אלא בהצגת מציאות אכזרית וכאוטית לחלוטין, בה מיתוסים, אמונות טפלות ושאר הזיות ודמיונות משמשים בערבוביה. כל זה הולך ומתפתח לקראת הגרוע ביותר, כל מה שיכול להשתבש, משתבש. הגיבורים נופלים כזבובים זה אחר זה בידי המפלצות, וגורלם מוצג לזעווה על המסך: סקילה, שריפה, הרג וחנק ושאר מיתות משונות. בסוף, בין הכתוביות, השורדים המעטים מקרב גיבורי הסרט, והתלמידים שטרם נפלו שדודים בשקי השינה, ’זוכים’ לראות כיצד המפלצת המובסת מצמיחה עוד זנב, ותקום לתחיה בפרק הבא בסידרה...
פסיכולוגים ודאי יסבירו שסרטי אימה משמשים כמנגנון פיצוי וסובלימציה לאותם רגשות כאוטיים ששוכנים בתהומות נפשנו, בעיקר בגיל ההתבגרות. והם הם - הגילום המודרני של אגדות עמי ותמי, הזאבים, המכשפות ושאר יצורי הפרא מן הקלסיקה המערבית של סיפורים לשעת לילה מאוחרת, אליהם היינו רתוקים בילדותינו. כיצד יכול הייתי להתנגד לאותו פורקן רגשי של שעת לילה, לדור שהתבגר לאסוננו אל תוך מראות יומיומיים של אוטובסיםמפוייחים, שורות של שקיות שחורות, ואנשי זק"א גוחנים ללקט שרידי אדם בין הבתרים?!
***
ועדיין, בזהירות אבקש להציע, כי יש בה באֵימָה, מעבר לסובלימציה משהו בסיסי יותר וקמאי. בלעדיה קשה להקים חיי עומק נצחיים של קשר וברית. המחזה של אברם הרי התחיל טוב, במערכה שמימית קסומה, בהוד כוכבים מנצנץ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּטנָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים... וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. כמה מוכר הוא תחריט העץ של א"מליליאן בו אברם עטוף טלית נושא עינו מעלה, מקלו בידו, מביט בכוכבים הנוצצים, מדמיין ומאמין. כה מוכר עד שהדחקנו את המערכה השנייה, בה פונה אברם לאותם שמים ודורש הוכחה, ידיעה, ולא רק אמונה: וַיֹּאמַר, אֲדֹנָי ה’ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?!
השמים המכוכבים יכולים לחזק אותנו בלילות הבהירים, אךבימי האימה האפלים והעמל המפרך, בהם בשרנו נאנק מכאב, סבל ודם, כפי שהבין היטב אבינו אברם, עלינו לחוש באותה עוצמה את ההשגחה היורדת ונמצאת לצידנו כתף אל כתף, כאןעלי אדמות. לא רק בשמי מרום, אלא גם במחוזות האפר והאבק, שיהיו מנת חלקנו בכל דור ודור. לשם כך לוקח אברם סדרת פגרי בעלי חיים ומשסע אותם לגזרים: "וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ,וַיִּתֵּן אִישׁבִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ... וַיֵּרֶד הָעַיִט עַלהַפְּגָרִים". כך, ממש, כפשוטו: סיוט במרחבי אל"ם [אלוני ממרא].
במערכה השנייה של מחזה האימה חווים אנו, יחד עם אברם,
אתאש הנצח הא-להית מתפלשת ומתאבקת בעפר הארץ,
כמו נכנסת מתחת האלונקה יחד עמנו.
בשדות הקטל, הבשר והדם, בין שלדי המתכת השרופים ושרידי הגופות:
וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.
או אז, בתום מערכה זו, הקשה והאיומה,
נכרתת הברית לדורות עולם:
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה’ אֶתאַבְרָםבְּרִית לֵאמֹר,
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶתהָאָרֶץ הַזֹּאת.
ברית מקודשת בדם,
עוד תשובי ביננו לפרוח.
***
תיאורי האש בברית בין הבתרים, נדרשו בדרך מצמררת לפני עשרים ושלוש שנים, בקשר לרצח רבין שהתבצע במוצאי שבת פרשת לך-לך. אחד השירים שביטא את האימה אליה נחשפנו או-אז, דווקא מהאסונות הפנימיים אותם אנחנו מביאים על עצמנו בפילוג והזנחת הברית הלאומית והחברתית הקושרת ביננו, הוא "עורי עור" של אביב גפן. בו הוא מבקש מאותה מולדת נצחית מובטחת, שתזכיר לנו את הברית ביננו, שתחזיר למחוזות חיינו את האהבה
[1]וכבר הקדשתי לפני שנתיים רשומה לברית המילה, ולמשמעותה בדורנו שלנו: הברית הישראלית – ד"ת עם שיר לפרשת לך לך תשע"ז
עורי עורי
מילים ולחן: אביב גפן
האימה האיבה
קולות המלחמה
ושנאת אחים
שבכל יום גוברת
הזיקנה מביכה
הם מתים פה מבושה
בקולם הם לוחשים
ואת שותקת
עורי עור
עורי עור
מולדת אהובה
כי אנחנו עייפים מאוד
זקוקים למנוחה
עורי עור
עורי עור
מולדת אהובה (חשוכה)
פעם בחיים אנו חיים
תתני קצת אהבה
אלימות, השפלה
גזענים לעלייה
ועוד ילד שפוחד לחזור הביתה
האימה האיבה
שירים של מלחמה
ושנאת אחים שבכל יום גוברת
עורי עור...
ותני לי ת’כח
לאהוב אותך
מן פינה קטנה לשמוח
איך לפעמים קשה לסלוח לך
