להעביר מקל, שבט ומטה –דת עם שיר לפרשת מטות
פרשת מטות, כך קוראים לה, כך היא נפתחת: ”וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶלרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת”. אך האמנם פרשתנו אמנם עוסקת במטות? ומה משמעותה של פנייה ייחודית זו אל ראשי המטות, מנהיגי השבטים, עם תום תקופת הנדודים במדבר, ולקראת סוף הספר
פרשת מטות, כך קוראים לה, כך היא נפתחת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶלרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת". אך האמנם פרשתנו אמנם עוסקת במטות? ומה משמעותה של פנייה ייחודית זו אל ראשי המטות, מנהיגי השבטים, עם תום תקופת הנדודים במדבר, ולקראת סוף הספר. הנה כך: לאחר הנושא הראשון שנאמר לראשי המטות, עניין הנדרים,[1] יוצאים למלחמה: "ויְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶלהָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא. וְיִהְיוּ, עַלמִדְיָן, לָתֵת נִקְמַתה’ בְּמִדְיָן." כבר היו לנו מלחמות נגד סיחון ועוג, ואף נגד הכנעני בערד – בכל המקרים נאמר שמשה נלחם, שעם ישראל נלחם – לעולם אין פירוט של הגיוס עצמו כמו אצלנו בפרשה: "אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵיםעָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא". באופן חריג מדגישה התורה את מספר החיילים שגויסו מכל מטה ומטה. כל שבטי ישראל, המטות, שלחו למלחמה נציגים במספר שווה.
לאחר תיאור המלחמה וספיחיה, חלוקת השלל ועוד – עוברים בפרשה למבט עתידי, אל ההתנחלות הצפוייה בארץ ישראל. גם כאן בולט המבט השבטי, הפעם באינטרס ספציפי של שני מטות: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵיגָדעָצוּם מְאֹד... וַיֹּאמְרוּ אֶלמֹשֶׁה וְאֶלאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶלנְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן... אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִםמָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, יֻתַּן אֶתהָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה.". מבלי להיכנס לנפתולי הנושא המורכב, ניכר כי לפנינו בקשה של מטות ספציפיים, והדברים מובאים להכרעה לא רק אצל משה רבינו ואלעזר הכהן, אלא גם בפני נשיאי העדה, הלא הם ראשי המטות. ואכן, כאשר מגיעים לסיכום המקובל על הצדדים, משה מעביר את ביצוע ההחלטה בעניין בני גד וראובן לידיהם האמונות של ראשי המטות: "וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּןנוּן, וְאֶתרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, אִםיַעַבְרוּ בְנֵיגָד וּבְנֵירְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶתהַיַּרְדֵּן כָּלחָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה’... וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶתאֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה."
אף בפרשה הבאה, פרשת מסעי, נוכל למצוא את חלוקת הארץ:"בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם... לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ"; ובהמשך, "וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה,תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ". אף הנושא האחרון של הפרשה – בקשת מטה מנשה, לגבי בנות צלפחד, הובא לבירור: "לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים,רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". והפרשה, ולמעשה הספר כולו, מסתיימים בהחלטה העקרונית של שמירת נחלות המטות, אף במקרה של בת שיורשת נחלה. "וְלֹאתִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶלמַטֶּה. כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו, יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...".
***
אך מהו בעצם מַּטֶּה, שאלתם את עצמכם? שהרי בהוראתו הבסיסית מדובר במקל, במוט עליו נשענים בהליכה, ומשמש כנראה אף לסימן היכר וזיהוי של הנושא אותו. כך מודיעה תמר ליהודה החותן שלה, כאשר מתגלה שהיא "הרתה לזנונים", בשלחה אליו חפצים שהפקיד אצלה לערבון: "לְאִישׁ אֲשֶׁראֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּרנָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה?" (בראשית לח, כה); המטה של משה רבינו מלווה אותו מראשית הדרך במעמד הסנה, בו נהפך לנחש וחזרה, דרך מכות מצרים: "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁרבְּיָדִי, עַלהַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר"(שמות ז, יז),במלחמות במדבר: "אָנֹכִי נִצָּב עַלרֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִיםבְּיָדִי."(שמות יז, ט). ועד לחטא בו נגזר עליו לא להיכנס לארץ: "וַיַּךְ אֶתהַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּפַּעֲמָיִם"(במדבר כ, יא). כיצד אפוא הפך המטה הפיזי, הנישא ביד, לביטוי של קבוצה או חלק מן העם?
כמו גם המטה, גם חברו הנרדף, השֵּׁבֶט,[2] משמש בצורה דומה במשמעות כפולה: פרשת משפטים מציגה מקרה עגום: "וְכִייַכֶּה אִישׁ אֶתעַבְדּוֹ אוֹ אֶתאֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת תַּחַת יָדוֹ"(שמות כא, כ); בפרשת בחוקותי מתארים את תהליך הקדשת מעשר הבהמות לה’: "כֹּל אֲשֶׁריַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶהקֹּדֶשׁ לה’."(ויקרא כז, לב). הרועה משתמש בשבט להנחות את הצאן, להכות בהם כשצריך, וגם כמשענת לו עצמו. "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי", שורר בניחותא דוד המלך (תהילים כג, ד). ובפיוט המפורסם ’ונתנה תוקף’ נאמר על ההשגחה העליונה המדוקדקת ביום הדין: "כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו".
והנה, תכונות אלו של השבט, של המטה, שניתן מחד להכות ולייסר בהם אך גם להישען ולסמוך עליהם מאידך, הפכה אותם לביטוי נרדף להנהגה ושלטון. כך בברכת יעקב לבניו: "לֹאיָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו"(בראשית מט, י), ובדומה בברכות בלעם: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב..."(במדבר כד, יז). כך משתמע בביטוי הקשה: "בְּשִׁבְרִי לָכֶםמַטֵּהלֶחֶם ... וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ".(ויקרא כו, כו), המסמל את אבדן יכולת ההישענות על הפרנסה בעת רעב. הנביא יחזקאל (יט) מצרף את שני הביטויים יחדיו באחד ממשליו על השלטון בישראל ואובדנו, כגפן פורחת בתחילה: "אִמְּךָ כַגֶּפֶן ... פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה... וַיִּהְיוּלָהּ מַטּוֹת עֹז, אֶלשִׁבְטֵי מֹשְׁלִים, וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ" הקורסת ומתכלה לחלוטין לבסוף: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ ... וְלֹאהָיָה בָהּ מַטֵּהעֹז, שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל".
בספיחי המרד של קורח, (במדבר יז) מנסה הקב"ה להרגיע את תלונות בני ישראל ולשכנע אותם שאכן שבט (מטה) לוי הוא הנבחר לשרת לפני ה’. וכאן מתבצע ’ניסוי’ מעניין המשלב את המטות הפיזיים, המקלות של הנשיאים הנאספים אל המשכן: "דַּבֵּר אֶלבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב, מֵאֵת כָּלנְשִׂיאֵהֶם... שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת. אִישׁ אֶתשְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַלמַטֵּהוּ...וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַרבּוֹ - מַטֵּהוּ יִפְרָח". והרעיון המובע ברור: המקל-מטה אשר יפרח, אות הוא שהשבט המופיע על שמו, הוא השבט / המטה הנבחר. ואכן: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת ... וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּהאַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי". פריחת המטה הפיזי היא אות וסימן שהשבט-המטה של לוי נועד להנהיג את עם ישראל, לשאת את שבט השלטון.
***
העצמת ראשי המטות, מהווה אחד מסממני המעבר של עם ישראל מההנהגה במדבר, שהייתה ריכוזית והתרכזה בעיקר במשה ואהרון – אל ההכנות להתנחלות בארץ ישראל. המרחבים הגדולים של הארץ, ההבדלים שמן הסתם ייוצרו באופי של השבטים, מחייבים מענה שונה מבחינת ההנהגה, פרטני יותר, ספציפי לכל בית-אב, לכל משפחה ושבט. לא לחינם עוסקת התורה בפרשיות שלנו שוב ושוב, בנקודת מבטם של ראשי המטות, המנהיגים ושל השבטים השונים המייצגים כל אחד את האינטרסים הספציפיים שלו.
ישנו איזון עדין בין הרצון להיות כולנו גוף מאוחד:
"בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"
או בלשון ההמנון הפופלרי: "שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת".
לאור מדורת שבט דמיונית בה כלולים כל חלקי העם.
מאידך גיסא, לא לחינם כאמור, אנו קוראים את פרשת מטות,
בעת המעבר להנהגה שבטית, בהעברת המקל-השבט
ישנו הרצון להתייחד, "אִישׁ עַלמַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ".
כל קבוצה וקבוצה עם האופי המיוחד שלה,
הצרכים הספציפיים המאפיינים אותה,
במעין מניפה רב-תרבותית וססגונית.
בדורות של שיבה לארץ והאחזות בה, יש מקום להדגיש:
כִּיאִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
***
אז נכון, מתבקש להביא כאן את "שבט אחים ואחיות", אך בחרתי להתאפק ולהציג שיר לא מוכר, מאת יענק’לה רוטבליט, המדבר על המדורה השבטית, לאורה כל אחד מנסה גם להיות עם כולם, אך גם קצת לעצמו להשתחרר: "רוח של ביחד מנשבת / אל תדאג היא תכף תעבור". הלחן והביצוע של דרור בן יעקב.
[1]על הקשר בין ראשי המטות, המנהיגים-הפוליטקאים, לבין הצורך לעמוד בהבטחות ובנדרים שאמרנו, עמדתי ברשימה משנה שעברה:לשמוע בקול עצמך - ד"ת עם שיר לפרשת מטות-מסעי תשע"ח
[2]לא מצאתי התייחסות להבדלים, אם ישנם, בין שבט לבין מטה. לא במובן של חפץ פיזי, ולא במובן המושאל של שלטון והנהגה.
