שלום נטלי,
פוסט-טראומה אינה נשארת רק אצל הלוחם – היא נכנסת לתוך הבית ומשפיעה על כל הסביבה הקרובה, לעיתים במשך עשרות שנים ללא אבחון:
בת הזוג: מוצאת את עצמה חיה לצד אדם דרוך ונמנע. בהדרגה היא עלולה להפוך מבת זוג למנהלת של הסביבה והפציעה, תוך נשיאה ברוב האחריות בבית.
הילדים: חשים במתח ובכעס, ולעיתים קרובות מאשימים את עצמם במצב כיוון שאינם מבינים את מנגנון ההצפה הטראומטית. הדריכות או הקושי בוויסות הרגשי פוגעים בתקשורת ההורית.
ההורים: חשים חוסר אונים, אשמה ובלבול מול הריחוק והשינוי שחל בבנם שחזר משדה הקרב.
הדרך לשיקום:
מתן שם וערך לפציעה: הכרה בטראומה מעניקה למשפחה שפה משותפת, ללא האשמה עצמית או הסתרה.
אחריות וגבולות: ההכרה אינה הצדקה לפגיעה בבני המשפחה; הלום הקרב נדרש לקחת אחריות, ללמוד לתקשר ולבקש מרחב בצורה בריאה.
תמיכה היקפית: המשפחה אינה אמורה להפוך למטפלת. בת הזוג, הילדים וההורים זקוקים להכוונה, ליווי ומרחב אישי משלהם.
בברכה,
ירון אנטניר.
0525105100