חיפוש
 
לדף הבית >>     פרשת השבוע >>

דם מוות ודם חיים - ד”ת עם שיר לפרשת וארא תש”פ

 

לפני כמה עשרות שנים רעשה הארץ בשל כתבת תחקיר בה גילו כי תרומות הדם של עולי אתיופיה מושלכות לאשפה ללא שימוש – בשלל חשש לנגיפים מאפריקה שעלולים להדביק את האוכלוסייה בארץ. בני העדה הגיבובכותרות העיתונות: ”שופכים את הדם שלנו,בגלל שאנחנו שחורים!” אז נכון, טכנית שפכו פיזית את תרומות הדם של עולי אתיופיה, אך איש כמובן לא ”שפך את דמם”

 

מי לא זוכר את האימה שאחזה בנו כאשר נפצענו לראשונה, אנחנו או חברינו, ודם רב נזל מהפצע, התפשט סביב, על הבגדים על רצפת החדר או המגרש. רצנו אחוזי בהלה לדווח על הפציעה, ומראה הנוזל האדום מבעית אותנו כאילו עומדים פה עוד כמה דקות למות, חלילה מאיבוד דם. במונחים רפואיים מן הסתם לא היה זו כמות גדולה – אך הצבע הבולט, הזועק – כמו תמרור אזהרה –הבעית אותנו. יורד לי דם! זעקה נפשנו.

לפני כמה עשרות שנים רעשה הארץ בשל כתבת תחקיר בה גילו כי תרומות הדם של עולי אתיופיה מושלכות לאשפה ללא שימוש – בשלל חשש לנגיפים מאפריקה שעלולים להדביק את האוכלוסייה בארץ. בני העדה הגיבובכותרות העיתונות: "שופכים את הדם שלנו,בגלל שאנחנו שחורים!" אז נכון, טכנית שפכו פיזית את תרומות הדם של עולי אתיופיה, אך איש כמובן לא "שפך את דמם", כביטוי העברי המקובל לרצח. ]הדם הוא הנפש קובעת התורה, הדם הוא נוזל החיים אומרים מורי הביולוגיה. זה נכון כל עוד הוא בתוך הגוף – אך מרגע שהוא יוצא מהגוף, או מופיע בהקשרים אחרים הרי הוא מסמל בדיוק את ההיפך: רצח, ואימת מוות.

***

"אלו אלו עשר המכות", כך שרים אנו מדי שנה בליל הסדר, "וַיְהִי הַדָּם! הַצְּפַרְדֵּעַוהַכִּנָּם...". אך מסתבר שהמכה הפותחת את עשר המכות, איננה רק עוד מכה – אלא יש בה סמל למהלך כולו. כאשר קיבל משה בפרשה הקודמת את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים – הוא מקבל אותות, למען יאמין העם בו: "וְהָיָה אִםלֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, (הצרעת והנחש) וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה, וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִןהַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת". אות הדם אמור לשכנע יותר את העם מספקותיו – אולי כי הוא מטרים את המכה בה תיפתח סידרת המכות כלפי מצרים. לא זו בלבד שא-לקים יכול לשנות את סדרי הטבע, אלא שהוא מתכוון להפעיל זאת כלפי מצרים – כלפי המים הקדושים של היאור.

ידועים פרקי תהילים ע"ח וק"ה, אשר מזכירים את מכות מצרים, אך בסדר שונה מאשר בתורה – ולא את כל המכות. וכבר דנו בכך פרשנים קדומים וחדשים. מכת דם, על כך פנים, מוזכרת בשני הפרקים: כך מתחילה רשימת מכות מצרים במזמור ע"ח: "אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן.וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶםוְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן". ואילו במזמור ק"ה: "שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ. שָׂמוּ בָם דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ חָם. שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ ...הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם, וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם".ההגדה של פסח רוצה לפרש ולהרחיב כיצד ה’ הוציא אותנו במופתים ממצרים. ומביאה פסוק מספר יואל שאיננו עוסק במצרים דווקא, אלא בחזון עתידי (אפוקליפטי) של התגלות ה’ לעולם בצורה מפחידה ואיומה: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ, וְתִימְרוֹת עָשָׁן. הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם.לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".

הדם בהקשרים או ורבים אחרים בתנ"ך, ובמציאות כולה – מסמל חורבן, אימת מוות ואבדן חיים. מי היאור, הנילוס – מקור החיים של מצרים, ואחד מהסמלים האליליים שלהם –הם אלו שלוקים תחילה. "לֵךְ אֶלפַּרְעֹה בַּבֹּקֶר" -מצטווה משה - "הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹעַלשְׂפַת הַיְאֹר". רש"י אמנם פירש שפרעה רצה להסוות את יציאתו כדרך כל האדם להתפנות לנקביו, וכך יכל להציג עצמו כ’אל’ כל יכול. רשב"ם הציע בציוריות שפרעה נהג "כדרך השרים לטייל בבוקר אנה ואנה". ואולם ייתכן להסביר כי פרעה הלך אל הנילוס כדי להשתחוות לו, לסגוד למקור החיים. בלשון ימינו הוא יוצא המימה, לבדוק את מפלס הנילוס, למשש את דופק החיים של מצרים,כפי שאנו – בייחוד בימים שכאלו של גשמי ברכה בס"ד –עוקבים בקנאות אחרי מפלס הכינרת. וכך מעיד האבן עזרא על המציאות עד לפני כ-850 שנה: "מנהג מלך מצרים עד היום, לצאת בתמוז ואב, כי אז יגדל היאור, לראות כמה מעלות עולה".

מי יודע, אולי אלו היו מילות ההערצה והסגידה שנהגו על ידי פרעה בצאתו מדי בוקר ליאור:          
"הו נילוס, פינו יהלל תהילתך, מן האדמה נבעת, ואת מצרים במזון בירכת!      
את השדות אתה משקה, ואת בעלי החיים מאכיל. מים הבאת לארץ מדבר צייה.
שעורה גידלת וחיטה הצמחת, את אסמינו מילאת ואת מחסנינו העמסת.
ומפרי מעשיך גם העני יאכל.
בנבל ננגן לך, נשירה ונזמרה תהילתך". ]

בדיוק את חגיגת שפע החיים והמים הזורמים האלו – מגיע משה כדי לקלקל ולהרוס: "בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה’: הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁרבְּיָדִי, עַלהַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, וְנֶהֶפְכוּ לְדָם". ואכן במעמד מתוקשר ופומבי: "וַיַּעֲשׂוּכֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּהה’, וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶתהַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו,וַיֵּהָפְכוּ כָּלהַמַּיִם אֲשֶׁרבַּיְאֹר לְדָם". אין התורה מציינת רק את הבעייה הטכנית מאיפה ישתו המצרים[, אלא מדגישה את הסמליות שבדבר –מים שהופכים לדם, מקור החיים וה"אלוהות", שהופך לסמל המוות והאבדן של מצרים, בידי ה’, א-להי ישראל.

***

הנביא יחזקאל, גולל את המסך על מחזה של דם מסוג אחר, הדם בו התבוססו העבדים העבריים במשך כל שנות השיעבוד. את המראות הקשים של זוועות השיעבוד וההתעללות של הקלגסים המצריים - חסכה לנו התורה – אך הנביא במשל קצר וקולע על הילדה-הנערההמוזנחת ומתגוללת בטינופת, הלא היא ירושלים, מבהיר היטב את הדברים:"וּמוֹלְדוֹתַיִךְ, בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹאכָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹארֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי... וַתֻּשְׁלְכִי אֶלפְּנֵי הַשָּׂדֶה, בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ, בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ! וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". משמעותו הרחבה של משל זה חורגת מתחום התייחסותנו כאן, אך התייחסות לדם של ילדי האומה העברית שנשפך כמים ואין מושיע במאות שנים של שיעבוד – מבהיר היטב דמוע בחר הגואל לפתוח את סדרת מכותיו אל המצרים דווקא במים – שנהפכים לדם.

סידרת עשר המכות מסתיימת כידוע, במכת בכורות: והנה הדם שכנגד, דם הקרבן אשר נותנים בני ישראל על המשקוף ועל שתי המזוזות – הדם אשר מציל אותם מפני המגפה המשתוללת בבתים שמסביב: "וְהָיָההַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶתהַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹאיִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". הנה כי כן אותו סמל מוות ואבדן – הופך להיות אות לחיים והצלה. כדברי המדרש הידועים על הפסוק שהבאנו מיחזקאל: "בדמייך חיי - נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות:דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו".   

***

לפעמים אדישות גם היא עמידה על הדם, אדישות לרשע ולפשיעה, אך גם לייאוש, למלנכוליה, לאובדניות על קצה הגג. מיכה שטרית בסטירה ישראלית נוקבת: "ואתם נועצים עיניים / מחכים לזה שייפול / הכלבים ינעצו שיניים / בעורו, בבשרו, בדמו, בעצמות" – והכל מתנקז כמובן ל’יאור’ הישראלי: הירקון הזורם, ונשפך לים. ארקדי דוכין על הלחן, בפנינה מתוך אלבום הבכורה, "החברים של נטשה"

]יתרה מזו – זריקת תרומות הדם נועדה לשמור על בריאות הציבור. ומתוך מחשבה טובה (אולי מוטעית), הסתירו עובדה זאת מהם, ובחרושלא למנוע כלל מהעולים החדשים מאתיופיה – להגיע ולתרום דם, כדי לא להעליב אותם ולפגוע בהם (המלבין פני חברו ברבים כידוע, כאילו שופך דמים).

]המובאה של השיר המיתולוגי המצרי, מתוך: ארנסט גומבריך, היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים, מהדורה עברית (תרגום: דן תמיר), עמ’ 43.

לפי פשוטו של מקרא, רק המים ביאור ובסביבתו נהפכו לדם – ולכן חפרו המצרים בורות וניסו למצוא מים ממקורות אחרים. עוד נציין כי במקומות אחרים בתנ"ך ישנם מקרים של מים מרים או רעילים – וניתן היה להסתפק בכך אם המטרה היתה רק למנוע מהמצרים לשתות. הבחירה בדם כאן היא מכוונת.

מלנכולי
מילים: מיכה שטרית
לחן: ארקדי דוכין

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
עץ או פלי מהמר
לקפוץ או להשאר

מחשבות מהעץ נושרות
ועפות בסתיו
נשים רכות על מיטות חורקות
מפושקות עכשיו

ואתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
הכלבים ינעצו שיניים
בעורו, בבשרו, בדמו, בעצמות.

מונוטוני על הגג
אנטנות מול ירח מוטרף
לקפוץ זה פלי
עץ לא בא
לא בא לי להשאר בסתיו

אז כשאתם נועצים עיניים
מחכים לזה שייפול
גם בכם ינעצו שיניים
בעורכם, בבשרכם, בדמכם, בעצמות.

הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הירקון זורם ונשפך לים

מלנכולי על הגג
רוקד מול חצי ירח מוטרף
על עץ או פלי מהמר
להשאר...

הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הזונות גם
הירקון זורם ונשפך לים
הירקון זורם ונשפך לים
לים, לים, לים
נשפך... לים

 
 
 
mcity

mcity

יולי לב

יולי לב

 

 

 

כל מה שקורה בעיר באנר הדר

 

מדורים