למה אני מדליקה שתי חנוכיות בחנוכה
למה אני מדליקה שתי חנוכיות בחנוכה: תמיד בכל מצב יש לנו בחירה בין גישה אופטימית או פסימית לחיים/ הרבה גלית כהן קדם
חנוכה הגיע, ועמו המנהג האהוב להדליק נרות בחנוכייה- מנהג המאחד יהודים ויהודיות מכל קצות הקשת הפוליטית והדתית בישראל ובעולם. אך מעטים יודעים שאפילו בשאלה כמה נרות יש להדליק בכל ערב נחלקו רבותינו.
על פי התלמוד הבבלי במסכת שבת דף כ ע"ב: "בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה - מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך."
לפי שיטת בית שמאי, מדליקים בלילה הראשון של חנוכה שמונה נרות, ובכל ערב מפחיתים את מספרם עד שבלילה האחרון (השמיני) - מדליקים נר אחד בלבד. לפי שיטת בית הלל מדליקים בלילה הראשון נר אחד, ובכל ערב מוסיפים נר נוסף - עד לשמונה נרות בליל חנוכה האחרון.
לכל שיטה נימוק הלכתי משלה; שמאי סברו שהדלקת הנרות היא סמל להקרבת הקורבנות בבית המקדש בחג סוכות, שהייתה בסדר יורד. המספר ההולך ופוחת מסמל את הירידה במספרם ימי החג. בית הלל, לעומתם, סברו שתמיד יש להגביר את הקדושה- ולא להוריד בה- ועל כן יש להגביר בכל יום את עוצמת המאור.
מחלוקת זו מזכירה לנו שתמיד בכל מצב יש לנו בחירה בין גישה אופטימית או פסימית לחיים; בית הלל מניחים שכל יום הוא טוב, גדול, מואר ומשמח מקודמו- שהטוב עוד לפנינו. בית שמאי, לעומתם, מניחים שרגע הדלקת החנוכייה כבר מסמן את הידיעה שהשמחה היא זמנית- שכן ימי החג הולכים ומתמעטים.
אולם מחלוקת זאת איננה רק פילוסופית; היא משקפת חברה שבה מחלוקת עקרונית, לשם שמיים, היא לגיטימית ואף רצויה. המחלוקת מאפשרת ליבון עמוק של סוגיות יסוד, השמעת דעות מגוונות, ומשמרת גמישות מחשבתית רחבה. תרבות של מחלוקת היא תרבות מעודדת יצירתיות וחשיבה עצמאית, היא מתרחקת מהאחדה ומישטור, ומאפשרת קולות מגוונים ומעשירים.
בסופו של יום התקבלה דעתם של הלל ותלמידיו. אכן, הנוהג שפשט בעם ישראל הוא להדליק נר אחד בערב הראשון ובכל יום "לעלות בקודש". אך חשוב לזכור כי העיקרון של "הלכה כבית הלל" לא התקבל משום עליונותם הלמדנית או אדיקותם הדתית של הלל ותלמידיו. בית הלל ניצחו דווקא משום שידעו להכיל מחלוקות ולכבד דיעות אחרות, ככתוב בתלמוד הבבלי מסכת עירובין דף יג ע"א: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
אז אני, בכל שנה, מדליקה שתי חנוכיות. אחת כבית הלל, והאחרת- כבית שמאי. מדוע? כדי להזכיר לעצמי שתמיד, אבל תמיד, יש המחזיקים בדעה הפוכה ממני, ושומה עלי לזכור שכל דעה שמתקבלת בציבור דוחקת ממילא דעות אחרות. לעיתים הדעה שלי מנצחת, לעיתים דעתי נדחית. גם קבוצות הזהות וההשתייכות אליהן אני שייכת מבחינה דתית, פוליטית או ערכית- גם הן לפעמים קובעות את סדר היום הציבורי, ולעיתים הן נדחקות לקרן זווית ונמחקות מסדר היום.
אם נתרגל בחג שיש בו אור ותקווה את שריר הסובלנות שלנו, ייתכן שנוכל באמת ובתמים להילחם בחושך המלחמות השוררות בינינו.
*הרבה גלית כהן קדם היא רבה של התנועה ליהדות מתקדמת [רפורמית], מייסדת ומובילה את קהילת קודש וחול ומסלול תל"י תרבות עברית בחולון. נשואה ואם ל-3, מתגוררת בחולון.
