ללמוד להגיד ”אני”: איך להפסיק לרצות אחרים ולהתחיל לבחור בך באימון אישי בקריית אתא
מאמר זה מבוסס על הידע המקצועי של לנה שיר מקריית אתא. מאמנת אישית/קריירה מוסמכת, מטפלת NLP ופרקטיקות גוף בטראומה וסטרס, מרצה לטראומה ושפת גוף, בעלת המלצות רבות מקהל לקוחותיה ברחבי הארץ. אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים כן כשכל הגוף שלכם צועק לא, טיפול רגשי בקריית אתא יכול להיות הצעד הראשון בדרך להחזרת השליטה לחיים שלכם.
*כותבת המאמר, לנה שיר הינה מאמנת אישית/קריירה מוסמכת, מטפלת NLP ופרקטיקות גוף בטראומה וסטרס, מרצה לטראומה ושפת גוף, הזוכה ללוות מטופלים רבים ולקבל הערכה רבה בקהילת המאמנים. פעילותה הענפה והידע המעשי שצברה הפכו אותה לכתובת עבור לקוחות רבים.
נהוג לחשוב שבריחה מעימותים מביאה איתה שקט. שהמשפט "העיקר שיהיה טוב לכולם" הוא מתכון לאווירה רגועה ולחיים נטולי חיכוכים. אבל כמטפלת רגשית, אני פוגשת יום-יום בקליניקה את המחיר הסמוי של התפיסה הזו.
האמת הפשוטה (והכואבת) היא שדפוס של ריצוי (People Pleasing) הוא לא אקט של שלום – הוא מנגנון של הישרדות. וכמו כל מנגנון הישרדותי, כשהוא פועל בטורבו לאורך זמן, הגוף והנפש משלמים מחיר כבד: סטרס כרוני.
אז איך בעצם הניסיון לשמח את כולם הופך למארב של מתח נפשי? הנה המנגנון מאחורי הריצוי:
1. המוח במצב סריקה מתמיד: "האם כולם מרוצים?"
כשאנחנו בתוך דפוס של ריצוי, המערכת העצבית שלנו נמצאת בעוררות יתר. אנחנו לא רק מקשיבים למילים של האחר – אנחנו סורקים את שפת הגוף, נמתחים מכל שינוי בטון הדיבור, ומנסים לחזות מראש מחשבות, אכזבות או כעסים של הסובבים אותנו.
המחיר הנפשי: המוח מפרש חוסר שביעות רצון של האחר כסכנה ממשית. כתוצאה מכך, הגוף מציף את המערכת בהורמוני סטרס (קורטיזול ואדרנלין) באופן קבוע, גם כשאנחנו כביכול בסיטואציה נינוחה.
2. הפער הבלתי נסבל בין ה"חוץ" ל"פנים"
ריצוי דורש מאיתנו לומר "כן" כשהגוף והנפש צועקים "לא". כשאנחנו מחייכים מבחוץ אבל רותחים, עייפים או מתוסכלים מבפנים, נוצר דיסוננס רגשי עמוק.
כדי להחזיק את הפער הזה ולא לחשוף את מה שאנחנו באמת מרגישים, אנחנו משקיעים אנרגיה עצומה בבקרת נזקים ובהסתרה. המאמץ השקט הזה לשמור על ה"פנים הנחמדות" משחיק את כוחות הנפש ויוצר תחושה מחניקה של מתח פנימי.
3. האובדן ההדרגתי של ה"אני"
ככל שמינון הריצוי עולה, היכולת שלנו לזהות מה אנחנו רוצים, צריכים או מרגישים – הולכת וקטנה.
מה בא לי לאכול? "מה שבא לכם."
יש לי כוח לפגישה הזו? "בטח, בכיף!"
כשאנחנו מוותרים שוב ושוב על הגבולות, הרצונות והצרכים הבסיסיים שלנו, נוצר חלל פנימי. התחושה ש"אין לי מקום בעולם אלא אם כן אני מועיל/חמוד/נוח לאחרים" היא חוויה קיומית מתוחה ומלחיצה מאוד.
4. כעס כבוש ומרירות שמחפשים מוצא
אי אפשר לרצות את כולם לאורך זמן בלי לצבור תסכול. מכיוון שמרצים חוששים מרוגז או מחיכוך ישיר, הכעס הזה לא יוצא החוצה בצורה בריאה – הוא נכבש פנימה.
כעס שלא מקבל ביטוי לא נעלם; הוא הופך לשחיקה, למרירות סמויה, ולעיתים קרובות גם לתסמינים פיזיים: מגרנות, כאבי גב, בעיות עיכול, או קושי להירדם בלילה.
אז איך מתחילים להשתחרר?
צעד ראשון בדרך לריפוי הוא הבנה וחמלה. הריצוי לא נולד כי אתם "חלשים", אלא כי באיזשהו שלב בחיים למדתם שזו השפה ששומרת עליכם בטוחים ואהובים.
כדי להוריד את רמות הסטרס, צריך להתחיל להתאמן על השהיה וגבולות קטנים:
השהו את התגובה: כ שמבקשים מכם משהו, החליפו את ה"כן" המיידי ב-"אבדוק ואחזור אליך", או "אחשוב על זה". העבירו את נקודת הכובד חזרה אליכם.
הסכימו לאכזב בקטנה: זכרו שאכזבה של אחרים היא לא אסון, אלא חלק טבעי מיחסים אנושיים. מותר לאחרים להרגיש מאוכזבים, וזה לא אומר שעשיתם משהו רע.
זכרו: באימון רגשי אנו לומדים - "לא" לבקשה של מישהו אחר, הוא לעיתים קרובות ה-"כן" הראשון שלכם לעצמכם, לשקט שלכם ולבריאות שלכם.
(חלק מהמידע נכתב בעזרת תוכנת AI של גוגל)
יש לכם עוד שאלות ללנה דיאמנת? לחצו כאן...
054-704-9338 לאתר שלי הפייסבוק שלי
| דברו איתנו ב | |
| רוצים עוד פרטים? כנסו! | |
