שירה רב-פעמית–ד”ת עם שיר לפרשת האזינו תש”פ
הצעקההקיומית של ’איפה הילד’, העיפה אותי באוויר אי-אז בשנות ה-90, אני זוכר את עצמישואג את המילים הללו, שוב ושוב, בדבקות - בישיבה הגבוהה ועוד יותר בתקופת השירות הצבאי, בעמדות שמירה שכוחות א-ל. הגם כשעולם התוכן וההקשר....
- הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה// וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵיפִי.
כל שיר שנכתב זועק הוא הרי: ’הַאֲזִינוּ’ -
השמים, הארץ וכל צבאם
ואף אתם יושבי חלד, בני האדם
האזינו ואל תתעלמו, אל תשמעו ותמשיכו הלאה
אל תדפדפו –הַאֲזִינוּ. - כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא // הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ.
קורא לו, קורא בשמו – ואתם אדישים?
האוכל לקרוא בשמו בעולם מנוכר?
האם יש סיכוי לאמונה אישית-פרטית
ללא צוותא, ללא הדהוד,
חזן בלי קהל, מחזה נטול צופים.
אז, בבקשה, פליייזזזז - - -
כשאקרא - הָבוּ גֹדֶל! - זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם / בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּרוָדֹר.
נכון, אני מורה להיסטוריה, לפרנסתי ובכל זאת
מותר לבקש מכם לזכור? ללמוד? לחקור
לנסות להבין את סוד דור-ודור.
תשאלו את הזקן, את הסב והסבה
תתעכבו עוד כמה שניות לשמוע
עד הסוף את התשובה
תפתחו את האלבום, תתעכבו על התמונה
מה הרקע, ומי זאת שם מעבר לפינה.
מעבר לציון, לתעודה -
תתעניין, תסתקרן – אם לא תשאל – איך תדע? - לא צריך את רבינו כדי לחוש את הדאגה
את ההשגחה, את מסירות ההורה לילדיו
הרי הם רכנו עלינו עוד בעריסה
ואנחנו בתודעתם, שבע על עשרים וארבע/
הגעתם כבר ליעד? אתם עושים חיים, ואיזה?
בכל אזור חיוג, בכל הקשר, קולם רוחש סביבנו
מאחורינו, מלפנינו, מצדדינו הם עומדים.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַלגּוֹזָלָיו יְרַחֵף. - וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט
אוהו, ועוד איזו בעיטה –בוולה לבין החיבורים!
אבל ביננו,
מי הוא זה שלימד אותו מאפס איך מכדררים?!
***
- אין, אין מה לשמוע היום ברדיו
היוטיוב הוא ערמת זבל ממוחזר וחד-פעמי
ממוסחר, המוני, צעקני, לא רציני.
אין תחליף לשירים ההם של שנות השמונים!
חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ / לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.
ובכל זאת כשאתה מקרוב מקשיב
עולה מחשבה שגם לחדש, למוזר אפילו לצורמני
יש מקום בעולם, רגע של חסד מקומי ויופי זמני. - לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת//יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם
הוי אנחנו, המבוגרים, חכמים בעיננו
חושבים שיודעים הכל, מבינים, אלק, לאחריתנו.
מפנים את חיצינו החוצה –
כלפי המאזינים השבויים.
אולי כל השירה הזאת, האזינו, וכל ההמשך
רוצה לשים אותנו בפרופורציה,
להוריד אותנו מהפודיום של דוכן הנואמים
ללמד אותנו להקשיב גם, ולא להינעל
מי שתמיד צודק, וְאֵין עָוֶל– זה רק האֵ-ל. - אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא.
לא נחשים-שרפים-ממיתים אנחנו
אבל אנחנו מוזמנים, לתת כתף –להחיות.
בדהירה קדימה, ניזהר מלמחוץ
אך בהחלט – חשוב להתגייס ולרפאות. - דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאתלעולם לא יאמרו עַד תֻּמָּם.
רק בכל שנה להיזכר בכמה שורות,
לתת למילים הרב-פעמיות אינטרפרטציה,
וצ’אנס -
כִּי לֹאדָבָר רֵק הוּאמִאיתנו:
אם השמים, והארץ יכולים
אז גם אנחנו לכמה דקות
הֶאֱֲַזנּוּ.
הצעקההקיומית של ’איפה הילד’, העיפה אותי באוויר אי-אז בשנות ה-90, אני זוכר את עצמישואג את המילים הללו, שוב ושוב, בדבקות - בישיבה הגבוהה ועוד יותר בתקופת השירות הצבאי, בעמדות שמירה שכוחות א-ל. הגם כשעולם התוכן וההקשר של השיר היו זרים לי לחלוטין, המילים חזקות מהכל! כיום זכיתי ללמוד אצל חמי רודנר במזמור, והעולמות הולכים ונפגשים.




